הסיפור הגדול
- Tamar Rotman
- Oct 7, 2024
- 9 min read
לפני כמה שנים ההורים שלי הגשימו לעצמם חלום ובנו בית ביישוב קטן בגליל. בשנים האחרונות, נהגנו לנסוע לשם לסופי שבוע וחופשות משפחתיות: בחגים, בימי הולדת, בקיץ, סתם כשמתחשק. זה הפך להיות מקום שאנחנו מאוד אוהבים שיוצר חוויות משפחתיות מהנות ולא ברורות מאליהן. היכולת של המשפחה המצומצמת-מורחבת שלנו לבלות ביחד באינטנסיביות שכזו היא אחד הדברים שהופכים את המשפחה שלי למיוחדת ואני כל כך שמחה מהפריווילגיה הזו.
[מתישהו במהלך ה-6 באוקטובר 2023, כולנו צוחקים מדברים שכתבתי ביומן שלי לפני 30 שנה. אני לא זוכרת מה היה כתוב שם, אבל זו הייתה הפעם האחרונה שבכיתי מרוב צחוק]
את חג שני של סוכות תשפ"ד בילינו בבית ההוא. זה היה סוף שבוע שהתחיל בצחוקים ושמחה. ביום שישי קפצנו לקיבוץ הגושרים ומצאנו נקודת שכשוך קרירה ונעימה, בדרך חזרה עצרנו בצומת גומא ואכלנו גלידה. היה, באמת, שמח וטוב. הלכנו לישון אחרי ארוחת ערב דשנה וסביר להניח שאחרי סבב של עשרים שאלות, כנהוג אצלנו.
בשבת התעוררתי סביב שש וחצי. פשוט כי ככה אני מתעוררת. הצפון היה שקט. אבל ראיתי בהתראות בטלפון שיש ירי רקטות מדרום עד מרכז הארץ. וזה היה בהיקף חריג. שמחתי שאנחנו בצפון. הוצאתי את הכלבה לסיבוב בחצר.
ב-6:49 כתבתי לחברות "אני רוצה להגיד שאני מאוד לא מרוצה מהמסיבה שחמאס מארגן מהשרון צפונה" (אבל בכלל התכוונתי דרומה). ירי רקטות מלחיץ אותי ומעורר בי סטרס וחרדות. גרתי בבאר שבע כמעט עשור, רוב התקופה הזו הייתה תחת ירי רקטות, שהמשיכו לרדוף אחרי גם כשנמלטתי למרכז בזמן מבצעים ואחרי כן כשעברתי לגור בכפר סבא. נפגעת חרדה, פוסט-טראומתית. תקראו לזה איך שתרצו.
אז כשראיתי שיש אזעקות ברחבי הארץ, נדרכתי. התחלתי להסתובב בבית, לשבת בחוץ עם הכלבה והטלפון. חלק מהאחייניםות התעוררו גם הם וכבר היו בסלון, התעסקו בענייניהם. הבנזוג התעורר, הראיתי לו מה קורה בטלפון, הכל בשקט. בלי לדבר. שהילדים לא ילחצו, בטח כשההורים שלהם עוד ישנים. וככה לאט לאט, המבוגרים מתעוררים, מתלחששים ביניהם ולא מבינים מה קורה.
התכנית המקורית שלי לאותה השבת הייתה לצאת חזרה למרכז בשעות הצהריים המוקדמות ולעצור בדרך חזרה אצל חברה שגרה בצפון השרון. ב-7:08 כתבתי לה שלא נראה לי שנבוא. היא כתבה שכדאי שנשאר בצפון, ושזה מרגיש כמו יום כיפור.
התכתבנו לאורך כל היום, אני, היא וחברה נוספת שחיה בחו"ל. קשה לי לחזור להתכתבויות האלה, כי התדהמה שלנו מהמציאות הבלתי נתפסת הופכת את הבטן מחדש גם אחרי שנה. אני לא יודעת כמה פעמים שאלנו אחת את השנייה איפה הצבא.
בבית הגלילי של ההורים שלי אין טלוויזיה ואין אינטרנט והקליטה הסלולרית באה והולכת. היה קשה להתעדכן בנעשה, אבל עשינו זאת. בהיתי בטוויטר, פתחנו אתרי חדשות. סרטון פה סרטון שם והכל בלתי נתפס. פה נכנס טרקטור. שם מצנחי רחיפה. פה מחבל עם rpg מצולם בכניסה לבית. שם טנדר עמוס מחבלים. לא האמנתי שזה אמיתי. לא הבנתי איפה הצבא. מה קורה. הייתי מבועתת והרגשתי חסרת אונים. בשלב מסויים התחלנו לשמוע מעל הראש מטוסי קרב, המלחמה התחילה. לא ידענו מה הלאה. בכל שעה מתעדכן מספר ההרוגים והמספרים מתחילים להיות מטורפים. הכל היה מפחיד. הבנזוג קפץ לתחנת דלק לקנות צידה לזמן חירום. שיהיה.
החדר שלנו בבית הגלילי הוא הממ"ד. כבר בשעות הבוקר הבנזוג ואני סידרנו אותו כדי שכולנו - שמונה מבוגרים, ארבעה ילדים ושלושה כלבים - נוכל להכנס אליו במידת הצורך. בהמשך היום שמנו שם מים, חטיפים, נייר טואלט. התכוננו. בין לבין ישבתי בחדר הזה כדי לנסות להתעדכן בשקט ולבכות.
מתישהו במהלך היום, אחרי שכבר הבנו שיש פלישת מחבלים ליישובי העוטף ושמתבצע טבח והתחילו להגיע דיווחים גם על חטופים, אבא שלי נכנס לחדר לראות מה קורה איתי. אני רק זוכרת את עצמי בוכה בבעתה ממה שיעלה בגורלן של הנשים. מה יעשו להן. התחלחלתי נורא והרגשתי חסרת אונים מול כל הידיעות שמגיעות. מה את יכולה לעשות כשברור לך שמשהו נורא מתרחש כל כך קרוב אליך ואין לך מה לעשות נגד זה?
7:59 בבוקר. חברה מבאר שבע שואלת אותי וחברה נוספת אם כולם בסדר. "יש כאן בומים כבר שעה שלמה" היא מדווחת מחדר המדרגות שלה. ב-8:08 אני כותבת לה שהכריזו על כוננות מלחמה, היא עונה שיש עוד אזעקה. "תגידו, מה הולך כאן??? יש קרבות?? בני ערובה??" היא כותבת ב-8:22. ב-8:30 הצלע השלישית בחבורה הקטנה שלנו כותבת שזה מחדל ברמת יום כיפור. "אל תזוזי מהבית," היא כותבת לבאר שבעית "ותנעלי את הדלת".
הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה לתרום דם, לתת משהו מעצמי ביום הנורא הזה. רפרשתי את האתר של מד"א ואת הפיד בטוויטר כדי לראות איפה נפתחות עמדות התרמה וכשראיתי שנפתחה נקודה בטבריה - זו הייתה הזדמנות. נסעתי לשם עם אחי וגיסתי. היו שם כבר עשרות אנשים, ממתינים, רוטנים, לחוצים.
יש לי רחוקת משפחה שחיה בבארי. בת דודה מדרגה שניה של אמא שלי, שהפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה כנראה מתישהו בנעורי. אבל אנחנו חברות בפייסבוק, עושות לייק אחת לשניה מדי פעם. רחוקות משפחה. בדרך לטבריה גללתי בפייסבוק ונתקלתי בפוסט נסער שלה: "אנחנו בשדה קטל ואין מושיע!!!". התהפכה לי הבטן ולא ידעתי מה לעשות עם זה.
עמדנו בתור לתרומת הדם בערך שעתיים. מבועתים, צוחקים מכך שגם כשמתחילה מלחמה הישראלי הממוצע עסוק בלהתעצבן מהתורים, מתעדכנים בחדשות, לא יודעים מה הלאה. כשסיימנו חשבנו שיהיה נחמד לעשות עיקוף לסאסא ולקנות בבוזה גלידה לילדים, להוריד קצת את המתח בבית. בדרך גללתי שוב בפייסבוק. ואז ראיתי פוסט שגרם ללב שלי לצנוח לתחתונים. קרובת המשפחה כתבה שהמחבלים אצלה בבית. חצי שעה מאוחר יותר עדכנה שקודחים לה בממ"ד. ואז נדמה. לא היו עוד עדכונים.
לא ידעתי מה לעשות. אין לי מושג איפה היא גרה בקיבוץ, למי להתקשר, מה לעשות. בתגובות ראיתי שהיו אנשים שכתבו שניסו להתקשר למשטרה. אין לי דרך לתאר את חוסר האונים הזה. לראות אדם זועק לעזרה ואין לי מה לעשות עם זה. הרגשתי נורא. עד היום אני מרגישה נורא מזה.
הגענו לסאסא, אבל הגלידריה הייתה סגורה. גם בדרך משם לבית לא הצלחנו למצוא גלידה. כאילו העולם לא רצה שנתנחם בשום דבר. ובכל הזמן הזה אני מרפרשת את הפייסבוק שלי, מחכה לעדכון נוסף. היא חיה? מתה? נחטפה? איך בכלל אפשר לנשום בעולם שאלה האפשרויות. רק בשני בבוקר קיבלנו עדכון שהיא חולצה, שהיא בחיים ושהיא בסדר.
קוראים לה פרח פילו, אפשר לראות ולשמוע את הסיפור שלה פה:
החלטנו להישאר בצפון עד שיעבור זעם.
"בחיים שלי לא היה משהו כזה בישראל. זה לא משתווה לכלום. אני מתה מפחד." כתבתי לחברה מהצד השני של העולם שכל מה שקורה אצלנו הגיעה אליה בדיליי של כמה שעות. "הייתה לנו [לי ולבנזוג] שיחה של מה עדיף, להישאר פה או לחזור לכפר סבא," המשכתי. "הזכרתי לו שכפר סבא קרובה לאיו"ש, שאנחנו בקומה 4 בלי מעלית ולא יודעים מה מצב המקלט, שצריך לרדת עם שמטעס 3 פעמים ביום ושאני פשוט מפחדת לחזור. אלה השיחות שלנו". תמצית הפחד.
"אשכרה חטפו ילדים ונשים?" כתבתי לה ב-21:13. "ומבוגרים מאוד. זה נורא", היא השיבה לי. "אני מפחדת לגלות" כתבתי בחזרה. "אני מזועזעת כל כך", כתבתי לה שוב ב-23:47. "הנשים שחטפו. יאנסו אותן".
בלילה הבנזוג ואחי נסעו למרכז לעבור בבית שלנו, שלהם ושל אחי השני. לאסוף מה שצריך: בגדים, מחשבים, אוכל לכלבים. לא ידענו כמה ימים נשאר בצפון, אבל היה ברור לנו שזה לא משהו שיגמר בימים הקרובים.
בזמן שהם נסעו דרומה, למרכז הארץ, אני רציתי לצאת עם הכלבה לטיול ערב ביישוב ומתתי מפחד. היישוב הקטן והשקט הזה בגליל הרגיש לי פתאום כל כך לא בטוח. מה אם יש מחבלים שהגיעו למקומות אחרים במדינה? מה אם יפרוץ משהו בכפרים הסמוכים? אף אחד פה לא מכיר אותי, אני לא מכירה אותם ואני לא מכירה את השבילים והדרכים. ואת מוצאת עצמך בדיסוננס מול מערך האמונות שלך, מפחדת מהמצב, מרגישה גזענית, ובעיקר מבועתת לחלוטין מהכל. הכלבה לא רצתה לטייל, לא הסכימה להתרחק מהשער, אז חזרנו והוקל לי כל כך. נכנסתי הבייתה, ישבתי בסלון עם שאר המבוגרים, והמתנתי. בודקת מדי פעם אם יש אזעקות באזור כפר סבא או תל אביב. קצת אחרי חצות הם חזרו. פרקנו את הדברים מהאוטו. בכיתי. דיברנו. הלכנו לישון.
בדרך כלל אנחנו ישנים בחדר עם חלון פתוח, במיוחד כי זה חלון של ממ"ד וכשהוא סגור הכל מאוד אפל וחנוק. אבל הפעם סגרנו אותו היטב. יותר משפחדתי מירי רקטות ואזעקות שאולי יעירו אותנו בלילה, פחדתי שמישהו יסתובב בחוץ ויראה אותנו. פחדתי ממחבלים. חלון החדר שלנו הוא הדבר הראשון שרואים כשנכנסים לחצר הבית ופשוט פחדתי כל כך. אין לי מושג איך נרדמתי.
כמה בכיתי באותו היום. תמיד בצד, בשקט, רחוק כדי שהילדים לא יראו. כמה היה צריך להגן עליהם. שלא ידעו, שלא ישמעו. לא הבנו בעצמנו מה קורה. לא רצינו להלחיץ. אני הייתי מבועתת מעצם הרעיון של מחבלים שפלשו לכל כך הרבה ישובים, איך ילדים יקחו דבר כזה?
בשמונה באוקטובר התעוררנו איכשהו. יום ראשון. היום עבר, אבל הכל הרגיש עדיין כמו אותה יממה בלתי נתפסת ובלתי נגמרת.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אני חושבת שכולנו לא ידענו. חלקנו סידרו את הבית. אחרים ניסו לעבוד. הייתי צריכה לבנות מצגות לקורס שהיה אמור להתחיל שבוע או שבועיים מאוחר יותר, אבל לא באמת הצלחתי להתרכז. בהיתי בחדשות, מול מסך גדול יותר ממסך טלפון יכולתי סוף סוף להשלים פערים של דברים שלא ראיתי יום קודם לכן. ניסיתי להבין מה קורה ומה קרה. סרטון החטיפה של נועה ארגמני נצרב לי במוח. בינתיים בחוץ היה רעש בלתי נפסק של מטוסי קרב ומסוקי תובלה. מלחמה.
במהלך היום הצלחתי להשיג את הטלפון של החתן של רחוקת המשפחה מבארי ואמא שלי דיברה איתו. הם לא שמעו ממנה. כנראה נגמרה לה הסוללה ואין לה מטען. יעדכנו כשיהיה במה. לא ידעתי מה לחשוב, לא הבנתי איך אלה החיים שלנו עכשיו.
בשעות הבוקר המאוחרות התכנסנו כל המבוגרים כדי להבין מה לעשות עכשיו, כשברור שמלחמה התחילה. נשארים בצפון או חוזרים הבייתה? הדעות היו לכאן ולכאן, אבל היה ברור שאנחנו לא נפרדים. נשארים גוש משפחתי אחד. זה מה שהחזיק אותנו, מבוגרים וצעירים. התלבטנו איפה יותר בטוח, מה יקרה אם חיזבאללה יצטרפו למתקפה (אני הייתי סקפטית), מה יקרה אם תהייה מתקפת מחבלים נוספת. איפה המקום הבטוח להתחבא בבית במקרה הזה. הזכרתי שיש מרתף ושאפשר יחסית בקלות להסוות את הכניסה אליו. אמרתי חצי בצחוק חצי ברצינות - כמו אנה פרנק.
החלטנו להישאר ולחשוב מחדש בערב ואז שוב למחרת בבוקר לראות מה הלאה. חמ"ל משפחתי. אבל בצהריים שמענו פיצוץ גדול (טיל פטריוט) ובשעות אחר הצהריים ראינו עשרות רכבים צה"ליים עולים על ההר מולנו, כמו שיירת נמלים. זה היה מלחיץ ומחריד. מלחמה לנגד עינינו. זה גם היה הסימן בשבילנו להתקפל. תחושת הבטן שלי הייתה שאם מלחמה - אז אנחנו צריכים להיות במקום שאנחנו מכירים היטב, שאנחנו יודעים לאן לברוח בו, שמכירים אותנו, ובעיקר - שמרגישים בו בטוחים. והבית הגלילי, עם כל אהבתי אליו, לא היה המקום הזה.
ארזנו את עצמנו, את האוכל, לקחנו מזרונים ונסענו כולנו לבית ההורים שלי בחולון, נשארים ביחד במקום עם מקלט נגיש. לפני שיצאנו לדרך, הילדים קיבלו תדרוך מה לעשות אם תהייה אזעקה בדרך. ראיתי מהצד את האחייניות שלי מתרגלות את מה שצריך לעשות, נשכבות על הבטן ומגנות על הראש שלהן והתהפכה לי הבטן. איזה אבסורד שאלה הם חיינו.
הדרך הייתה מפחידה. דריכות שיא. ברדיו שירים עצובים כל כך. מדי פעם דיווח על אזעקה איפושהו. אנחנו נוסעים דרומה, ושלל משוריינים חולפים על פנינו בדרכם צפונה או דרומה. הבטן מתהפכת שוב ושוב. בכיתי מרוב פחד. כל מה שראינו הוא בסדר גודל אחר, מעולם לא חוויתי או הייתי עדה למשהו כזה. זה נורא. לא האמנתי שאלה החיים שלנו. אני עדיין לא מאמינה.
הגענו לחולון. פרקנו. סידרנו. כל משפחה קיבלה חדר. אבא שלי עשה לנו תרגול ירידה למקלט. זה מקלט קטן. החלטנו מי עומד איפה, איפה להושיב את הילדים. אני עם הקלונקס צמוד אלי, לא יודעת אם לקחת או לא. עוצרת בכי, משחררת בכי, הכל עדיין היה פשוט מבעית. התמונה אט אט מתבהרת והיא מחרידה.
למחרת חזרנו כבר הבייתה לכפר סבא. בדרך תפסה אותנו אזעקה והתחבאנו באיזה רחוב, מגוננת על הכלבה ומתה מפחד. במשך ימים ארוכים פחדתי ללכת ברחובות. כל יציאה מהבית לוותה בשיתוף מיקום בזמן אמת ושינון לאן לרוץ במקרה שקורה משהו. בהמשך השבוע קפצתי לסופר כדי לקנות מוצרי יסוד לתרומה. נקלעתי לדיון על שיטוח עזה והתפרקתי לגמרי מול זה. הייתי שבר כלי ולא הייתי מסוגלת להכיל כלום.
כשקצת פחות פחדתי להסתובב ברחובות התחלתי להצטרף מדי פעם למשמרות מחאה וקריאה לעסקת חטופים. עמדתי לצד משפחות עם דמעות בגרון ושברון לב גדול. פעם מבקשת משוטרים שירחיקו מישהו שבא לעורר מהומה, פעם סופגת קללות ובוז מעוברי אורח. זה היה באוקטובר והייתי בתדהמה מוחלטת מזה. הכל היה בלתי נתפס: הטבח, החטיפות, ההפקרה, והשנאה הבוערת שהלכה וגדלה.
התחושה העיקרית שליוותה אותי בשנה הזו היא פחד: פחד ממחבלים וטרור, פחד מאלימות נגד מפגינים (של אזרחים ושל המשטרה), פחד לחייהם של בני ובנות אדם משני צדי הגבול, פחד מהדרך בה אנו צועדות, פחד מהעתיד. פחד מפניה של המדינה, מהקושי, מהאלימות וההסתה, מלאומנות ופשיזם, מהקלות בה חיי אדם מופקרים ונשכחים.
בשבועות הראשונים אחרי השבעה באוקטובר, כשהצלחתי לחזור לשמוע מוזיקה, היה לי פלייליסט חצי קבוע: הרבה החצר האחורית (הסיפור הגדול, מענה קולי), יהוא ירון (מי מפריע לך לרקוד כפרה) ונעם רותם עם עזרה בדרך. כולם עוררו בי בכי ועצב במידה כזו או אחרת, אבל עזרה בדרך גרם לי גם לבכות אבל גם להרגיש לרגע תקווה. רציתי להאמין שבאמת, עזרה בדרך. שנה אחרי, השיר הזה מרגיש לי רוב הזמן בעיקר ציני. אין עזרה בדרך. לא לחטופים. לא לנו. לאף אחד. ייאוש.
אני מנסה להיאבק בייאוש הזה, לא לתת לו להשפיע יותר מדי. לא לתת לו להכתיב את הדרך. ייאוש זה רגש פריווילגי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לתת לו להשפיע עלי יותר מדי. "כי עוד נפשי דרור שואפת", אני מצטטת לעצמי את טשרניחובסקי מדי פעם. "אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום. אך בוא יבוא ישאו שלום אז וברכה לאום מלאום." אני ממשיכה ומזכירה לעצמי.
אני לא הולכת להפגנות כמו שהייתי רוצה, אני לא יוצאת מספיק לרחובות, אבל אני עושה את מה שאני יכולה כדי לא לתת לכוחות האופל שמנסים לשלוט פה - חמאס או ממשלת ישראל - לנצח. עמוק בתוכי, מתחת לפחד, הייאוש והציניות, אני מאמינה שיכול להיות פה טוב יותר ושאני לא לבד בזה. הדרך לשם היא בנכונות להמשיך לדרוש זאת, להמשיך לעמוד בסולידריות לצד מי שחרב עליהם עולמם, להמשיך לפעול שיהיו פה חיים הוגנים, צודקים וחופשיים, לכולם, לכל מי שחיים במרחב המדמם הזה שבין הים לנהר. ובעיקר-בעיקר לפעול לכך שפשוט שיהיו פה חיים.
ולסיום: #נצנציםבאוזניים
Comments