גם אני רוצה לחיות נכון

תהליך עזיבת האקדמיה שעברתי היה לא פשוט, בלשון המעטה, ובתכלס די טראומתי. כמה טראומתי? בסמסטר א' של שנת הלימודים האקדמית האחרונה הייתי אמורה להתחיל ללמד קורס מבוא לימי הביניים שיכולתי להתמקד בו בכל מה שעניין אותי במחקר ובכל מה שאהבתי בהיסטוריה של ימי הביניים, לכאורה - סוג של הגשמת חלום והזדמנות לסיים את החלק האקדמי בחיי בצורה נעימה. אבל לא הייתי מסוגלת לעשות את זה, ובמידה רבה הקורס הזה הרגיש בעיקר כמו פרידה אחרונה ממערכת שבעטה אותי החוצה ושאני בעטתי את עצמי ממנה. ולמעשה, בסופו של דבר, הקורס הזה בכלל לא התקיים. כאמור, לא הייתי מסוגלת לעשות את זה.

הגעתי לאוניברסיטה ביום שהייתי אמורה ללמד בו וחוויתי התקף חרדה בעוצמה שמעולם לא חוויתי טרם לכן. כבר חוויתי בעבר התקפי חרדה קשים ומשתקים, אבל עוצמה כזו עוד לא הכרתי. פשוט לא הייתי מסוגלת להיות במקום שעד לא מזמן היה לי בית והיה חלק משמעותי מהזהות וההגדרה העצמית שלי. הרגשתי מנותקת, לא הצלחתי לנשום, בכיתי בלי סוף, והמחשבה היחידה שעברה לי בראש זה שאני לא יכולה ולא מסוגלת. קראתי את הרשימות שהכנתי לשיעור וכלום לא נתפס במוח. כך מצאתי את עצמי נאלצת לבטל את השיעור ברגע האחרון ובורחת הבייתה כדי לטפל בעצמי. זו הייתה תחושת ניתוק מאוד קשה, תחושה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלי ושאני מאבדת את עצמי. למחרת כבר הודעתי שלא אוכל להמשיך ללמד ועברו עוד ימים ארוכים עד שהצלחתי לחזור לעצמי, ללמוד לסמוך על עצמי ועל תחושות הבטן שלי, ולתת לעצמי עוד קצת זמן להיות בתוך תהליך האבל של הפרידה מהאקדמיה.

כמה חודשים אחרי שכל זה קרה הייתי אמורה לנסוע לאוניברסיטה אחרת לערב לכבוד יציאתו לאור של ספר של חברה טובה. הרוחות מאז אותו התקף חרדה נרגעו, התחלתי עבודה אחרת בתחום אחר שטוב לי בה, וחשבתי שעבר מספיק זמן ושאוכל להגיע כדי לשבת בצד איפושהו ולשמוח בשמחתה. אבל ברגע האחרון הודעתי לה שלא אגיע כי פשוט לא הייתי מסוגלת אפילו לדמיין את עצמי נכנסת בשערי האוניברסיטה, פוגשת אנשים שהיו עד לא מזמן חלק משמעותי מהמעגל החברתי והמקצועי שלי, ומעמידה פנים שהכל בסדר. מהרגע שהודעתי שאגיע הגוף והמוח שלי נכנסו לסחרור נפשי שהחל להירגע רק כשהבנתי מה הטריגר לכך ומה אני צריכה לעשות כדי שהרוחות ירגעו. אז התנצלתי, הודעתי שלא אגיע, ופטרתי את עצמי מלהיות במקום שאני לא מסוגלת להיות בו עכשיו. 

לא הייתי מסוגלת (ואני עדיין כנראה לא מסוגלת) לעשות דברים שהיו עד לא מזמן חלק משמעותי משגרת החיים האקדמים - להרצות בפני קהל, לדבר על נושאים שמעניינים אותי, לנסוע לכנסים או ימי עיון, לעשות קצת מינגלינג בעל כורחי. אלה היו החיים שלי במשך הרבה מאוד זמן, ופתאום לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. זה עומק הטראומה שהותירה בי עזיבת האקדמיה, וכל זה מבלי להזכיר את הדכאון שליווה אותי במשך חודשים ארוכים ושרק לאחרונה התחלתי לצאת ממנו. 

---

צפיתי לאחרונה בחלק הראשון בדוקו על סימון ביילס שעלה בנטפליקס. כשביילס פרשה מהמשחקים האולימפיים באולימפיאדת טוקיו כי המתח הנפשי היה יותר מדי בשבילה, היא ספגה המון ביקורת, בוז וזלזול. עיקר הביקורת הייתה מסוג "קצת קשה אז נשברים?" והיא הגיעה מאנשים שאני בספק אם יכולים לעשות מאית ממה שביילס עשתה לאורך כל הקריירה שלה ובתחרויות שהשתתפה בהן בטוקיו.

כבר אז הערכתי אותה רבות על הפתיחות שלה בכל הנוגע להתמודדות הנפשית והמנטלית ועל הכוח שמצאה בעצמה כדי לשים גבול לפני שזה יגמר רע - בין אם בפציעה או בהתמוטטות נפשית. היכולת להבין שהגעת לקצה גבול היכולת שלך היא לא ברורה מאליה, במיוחד בעולם כל כך תחרותי ושיפוטי. 

אחת הסצנות בפרק הראשון בדוקו מתרחשת בביתה, בחדר שהיא לא מרבה להיכנס אליו. בחדר יש ארון ובארון יש את כל התלבושות והמזכרות הקשורות באולימפיאדת טוקיו. לא קל לה להיות בחדר, לא קל לה לעבור על הפריטים האלה. היא מספרת שאחרי אולימפיאדת טוקיו היא לפעמים הייתה יושבת ובוכה מול החפצים האלה. כמה הזדהיתי עם זה. 

בחדר העבודה בבית שלנו, שרק הבנזוג משתמש בו, יש מדפי ספרים מלאים בתזכורת לקריירה שכבר לא תהייה לי, תזכורת מתמדת למה שקרה לי, לכישלון, לתגובות, לביקורת ובעיקר - לשברון הלב ולאכזבה מעצמי. בשנה האחרונה די נמנעתי מלהתייחס לקיומה של הספריה הזו. אבל בשבועות האחרונים בהם התחלנו לארוז את כל חפצינו לקראת מעבר הדירה לא הייתה לי ברירה אלא להתמודד עם קיומם של הזכרונות האלה. זה לא היה פשוט, ומצאתי את עצמי בוכה עם כל קלסר, מחברת או ספר שהכנסתי לארגז. 

זה לא משנה איך נספר לעצמנו את הסיפור, לא משנה אם נדע שעשינו את מה שעשינו לטובתנו, עדיין נמצא את עצמנו מוקפות בתזכורות למה שהיה יכול להיות, למה שהשתבש, ושלל רגשות יעלו ויצופו.

---

אחת התחרויות הראשונות של אולימפיאדת פריז שצפיתי בה הייתה המוקדמות בהתעמלות קרקע לגברים. את ישראל יצג ארטיום דולגופיאט, שתרגיל הקרקע שלו היה פחות טוב מהציפיות והתרגיל הבא שביצע, על הסוס, היה רווי טעויות וניכר שהאכזבה מתרגיל הקרקע השפיעה על הריכוז והיכולת לעבור בהצלחה את תרגיל הסוס. צפיתי בתרגילים שלו, מתרשמת מהיכולות האתלטיות, מהקפיצות והסלטות, מהסנכרון והכוח הפיזי. ראיתי את הפער בין התרגילים וראיתי אדם שהראש שלו, כנראה, היה במקום אחר שכנראה יש בו שפע של ביקורת והלקאה עצמית. קשה להצליח ככה. 

ברקע נשמעו הפרשנים המאוכזבים, שחזרו ואמרו כמה שתרגיל הקרקע לא עמד בציפיות. ואני מבינה את זה, אני מבינה את זה שהתרגיל בחלקו לא היה מספיק טוב. אבל חשבתי לעצמי, כמה קלה הביקורת מול השבחים. זה כאילו ברור מאליו שמדובר באתלט מוצלח, הרי אחרת לא היה מגיע לאולימפיאדה, אז אולי חושבים שאין צורך לומר זאת. ואולי זו רק אני, שהאוזן שלי מורגלת לשמוע יותר את הביקורת והאכזבה. כך או כך זה צרם לי מאוד. במקום לחגוג את ההישג והיכולות, העדיפו להצביע על הפספוסים והכשלים.

כשדולגופיאט עלה בסופו של דבר לגמר, המסגור בכותרות שראיתי התמקד בבינוניות שלו או בזה שהוא שרד בזכות הרבה מזל. המזל שלו היה שהתרגיל שלו היה טוב יותר מאלה של אחרים, המזל שלו היה שהוא עשה עבודה מספיק טובה בשביל להעפיל לגמר (ובסופו של דבר גם להגיע למקום השני המכובד). ואולי זה לא מזל, אלא כישורים ויכולת מרשימים מאוד. בסופו של דבר, זו שאלה של מסגור וסוג השיח שמקובל בתחום ותלוי בתרבות מקצועית שלמה שמבוססת על עקרון "תמיד יש מקום לשיפור", עקרון שהוא חבר טוב של תחושות כמו "אני לא מספיק טובה" שעלולות לעורר, למשל, חרדה ודכאון.

---

כמה שבועות אחרי שהתחלתי לעבוד במקום עבודתי החדש והלא אקדמי, סיפרתי לחברה בהתרגשות שמרוצים ממני, שממש אמרו לי את זה ושקיבלתי שבחים על העבודה שלי. עד אותו רגע לא הבנתי עד כמה היה לי חסר לאורך כל השנים האלה באקדמיה לשמוע בצורה ברורה שאני טובה במה שאני עושה. זה לא שלא ידעתי את זה, זה לא שחשבתי שלא חושבים את זה עלי, אבל הרבה יותר מקובל לומר מה לא טוב ומה טעון שיפור. זה עולם שלא מקבל בקלות טעויות ושגיאות והוא מאוד לא סלחני. זה חלק ממה שיוצר דינמיקה של ציפיות ואכזבות, ביקורת עצמית קשה, והרבה כאב לב ותחושה שאת לא מספיק טובה. זו אחת הסיבות המרכזיות שבגללן החלטתי שמספיק לי. תחושת האכזבה שלי מעצמי הייתה כל כך עמוקה שכבר הבנתי בתוך עצמי שהיא לא הגיונית. וחשוב מכך - שלא הגיוני שאמשיך להיות חלק ממערכת ועולם מקצועי שגורם לי להרגיש כל כך לא מוצלחת וכל כך לא מוכשרת למרות שזה פשוט לא נכון. הבנתי שמכתבי הדחייה שאני מקבלת לא משקפים את מי שאני. אז ניצלתי את ההזדמנות שבה אף אחד גם ככה לא רצה אותי ופרשתי. זה נשמע פשוט, אבל זה לא היה כך. כי גם כשאת מבינה שעולם מסויים לא מתאים לך, גם כשאת מבינה את עומק הדיכוי הנפשי שעברת - לוקח לך הרבה מאוד זמן לבנות מחדש את תחושת הערך העצמי שלך ולהבין מי את ומה את שווה.

---

במקביל לפתיחת המשחקים האולימפיים צפיתי בקולנוע בהקול בראש 2, שהוא מעולה בדרכו. באחד מרגעי השיא בסרט, ריילי, הגיבורה, עוברת התקף חרדה. היא מרגישה שהיא לא מספיק טובה בכל תחום. היא לא ספורטאית טובה, היא לא חברה טובה, היא לא חברת קבוצה טובה. היא יושבת על הספסל, רועדת, מתקשה לנשום, בזמן שהמוח שלה בסערת רגשות, במובן המילולי ביותר שיש. 

זה אחד הרגעים הטובים ביותר והמדויקים ביותר בסרט ולא הפסקתי לבכות במהלכו. אחר כך התבדחתי שהיו צריכים לשים אזהרת טריגר לפני הקטע הזה לכל החרדתיות והדכאוניות באשר הן כי זה נגע בדיוק-בדיוק בעצב חשוף ובנקודה רגישה. זה היה תיאור מדויק של מה שקורה במוח, מה שקורה בנפש, מה שקורה בגוף, של העומס הרגשי, הניתוק לרגע מהמציאות והקושי לנשום או להתפקס.

---

החלק השני של הדוקו על סימון ביילס עוד לא עלה. נוכח התזמון שבו עלה החלק הראשון, אני מניחה שהחלק השני יתמקד בהכנות לקראת אולימפיאדת פריז, בדרך שביילס עברה כדי להתגבר על הקשיים המנטליים ולעשות דברים בקצב שלה ובאופן שטוב לה ובמדליות שזכתה בהן במהלך האולימפיאדה. אני קצת מקנאה בה שהצליחה לחזור לעולם שאהבה ושהצטיינה בו. אבל גם קצת לא. אני לא חושבת שאחזור לאקדמיה, העזיבה הייתה קשה מדי, והגיעה לא רק עם אכזבה מעצמי אלא גם עם אכזבה מאחרים וזו מערכת יחסים שקשה לשקם. העזיבה הגיעה גם עם ביקורת קשה על המערכת עצמה, על הניצול והכוחנות שבה, ועל הסירוב המתמשך של אנשים בתוכה להפוך אותה לקצת פחות בלתי נסבלת. יש לי את כל הכישורים האינטלקטואלים כדי להיות חוקרת טובה ומוצלחת, אבל כמו שאמר לי פעם המנחה שלי - המערכת הזו דורשת עור של פיל ואין לי את זה. והאמת היא, שאני ממש בסדר עם זה שאין לי עור של פיל. הרגישות שלי ורדיפת הצדק שלי הם חלק משמעותי ממי שאני ואני מעדיפה לוותר על האקדמיה מאשר לוותר על עצמי.

---

חשוב לי לדבר על זה, כנראה בדיוק כמו שלסימון ביילס היה חשוב לדבר על המשבר שחוותה, ובדיוק כמו שלמישהו בדיסני/פיקסאר היה חשוב ליצור סרט שעוסק דווקא בחרדה ולא ברגשות אחרים. אנחנו עדיין לא מדברות מספיק על איך זה מרגיש, איך נראית שגרה בצל מצוקה נפשית, מה זה משבר נפשי, איך אפשר להתמודד איתו ובעיקר כמה שאנחנו לא לבד בזה ושזה בסדר לעצור לרגע, להקשיב לעצמך, לטפל בעצמך ולשים גבולות.

---

לרונה קינן יש הרבה שירים שאני אוהבת, אבל השיר שנמצא במקום הראשון הוא לחיות נכון. זה שיר שמצד אחד מציג רצף של קלישאות ("חשוב לאהוב ולמדוד את הטוב מזמן לזמן. לא לבקש מה שאי אפשר לקבל [...] לאכול נכון לחיות ביום ולישון בלילה, לא להתעלל בעור הפנים, זה חשוב מאוד"), אבל מצד שני מדבר על שאיפה בסיסית: "גם אני רוצה לחיות נכון ושלווה גדולה תיפול עלי". הפזמון הזה (לצד שירים אחרים של רונה קינן, אם להודות על האמת) ליווה אותי כשלקחתי את ההחלטה להיפרד מאחד הדברים המשמעותיים ביותר בחיי - העולם האקדמי והמחקר ההיסטורי - כדי שאולי, סוף סוף, תפול עלי קצת שלווה. 

בשבועות האחרונים אני לובשת מדי פעם חולצה שהכנתי לעצמי עם כיתוב של שורה אחרת מהשיר הזה: קצת חמלה לא עוד הרגה אף אחד. בתקופה הנוכחית - כשחטופים נמקים במנהרות בעזה, כשישראל טובחת בפלסטינים ברצועת עזה, כשמתנחלים מבצעים מעשי טרור בגדה המערבית, וכשמפגינים נגד הממשלה ובעד עסקת חטופים וסיום המלחמה סופגים איומים ואלימות מאזרחים ושוטרים - המשפט הזה נראה לי כמו תזכורת כל כך חשובה לאמפתיה שנראה שאבדה לרבים. אבל המשפט הזה מלווה אותי הרבה לפני טבח השבעה באוקטובר ופרוץ המלחמה, והוא מלווה אותי לא רק ברמה הלאומית אלא גם ברמה האישית. זו תזכורת כמה הכרחית החמלה כדי לחיות נכון ולהרגיש מידה מסויימת של שלווה. בין אם זו חמלה כלפי עצמי, כלפי מה שאני עוברת ומרגישה, מה שאני עושה ואיך שאני חיה את חיי, ובין אם זו חמלה כלפי אחרים.

לסיום: #נצנציםבאוזניים